פני יהושע על ביצה כ״ז

1 בפירש"י הו"ל ההוא בוכרא והיה לו בביתו כהנים סמוכין על שלחנו ואוכלין בכורות עכ"ל. אע"ג דבכור בעל מום מותר לזרים מ"מ עיקר מצותו ליתן לכהנים מדין מתנות כהונה מיהו מה שהוכרח רש"י לפרש כן כאן טפי מבכל הסוגיא דלעיל נראה דהיינו משום דקשיא ליה לרש"י אטו ר"י נשיאה לא הוי ידע דאסור לראות מומין לכתחלה בי"ט במום שנולד בי"ט אי משום מוקצה או משום מתקן ועוד דהא ר"י נשיאה בן בנו של ר' הוי וא"כ ללשון שני של רש"י משמע דבנפל ביה מום בי"ט רבי נמי מודה דאסור ואי בנפל ביה מום מעי"ט איירי כ"ש דקשה טפי למה לא הראה מומו מאתמול לכך הוכרח רש"י לפרש דלפי שהיו כהנים סמוכין על שלחנו וא"כ מצינן למימר שפיר דמעי"ט לא מצא כהנים ליתן להם מיד מש"ה לא היה רוצה להראות מומו כדי להתירו דא"כ לא היה רשאי להשהותו מלשוחטו עד שימצא כהנים ליתן להם דא"כ אתי לידי תקלה לידי גיזה ועבודה וכיון שבי"ט נזדמן לו כהנים סמוכין על שלחנו מש"ה שדריה לקמיה דר' אמי לפי שהיה סבר דמותר לראות מומין בכה"ג והיינו כרבי אבי אביו וכמו שאבאר כנ"ל ודו"ק:

2 בגמרא מאי הוי עלה. נראה דהא דמספקא להו היינו משום דהא דאמר רבי זירא אנא מסתברא אמרי מדקתני להא דר"ש בל' חכמים אכתי ליכא ראיה גמורה דהלכה כר"ש דהא קי"ל דאין למידין הלכה מברייתא וקי"ל נמי דמחלוקת במתניתין וסתם בברייתא לא מיקרי סתמא ואם כן אפשר דהדרינן לכללן ר"י ור"ש הלכה כר"י וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית לעיל דאפשר דהני חכמים דברייתא היינו חבירו של ר"ש בן מנסיא ואליבא דר"ש אמרו וכתבתי ג"כ דהא דאמרינן לעיל דהך ברייתא דת"ר אדא בר אוכמי הוא דמשבש ותני לה לאו מילתא דפסיקא היא דהא לאביי ודאי לאו משבשתא היא ולכאורה מריהטא דסוגיא דמייתי סתמא דתלמודא מהך דושוין שאם נולד בשמעתין ובכמה דוכתי משמע דלאו משבשתא היא וא"כ לפ"ז ליתא להך ברייתא דוחכמים אומרים כיון דקשיא ברייתות אהדדי וא"כ לפ"ז היינו דמספקא ליה לתלמודא הכא וקאמר מאי הוי עלה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

3 שם אלמא קסבר ר"מ וכו' ומינה ראיית טרפה אפילו בי"ט וכו' ופירש"י בד"ה ומינה דכיון דחשיבא כולי האי הוי כמתקן עכ"ל. ונראה לי להוסיף על דבריו דלאו בחשיבות לחוד תליא מילתא אלא שמעיקר הדין כן הוא דכיון דראיית טרפה לאחר שחיטה א"כ הא קי"ל דבהמה שנשחטה בחזקת היתר עומדת ומש"ה לא מיחזי כמתקן משא"כ בבכור דאין מתירין אלא מחיים דוקא אם כן מעיקרא הוי בחזקת קדשים ובחזקת איסור משו"ה אסור לראותו בי"ט ולהתירו דהוי כמתקן גמור כמ"ש רש"י לעיל בד"ה ושוין כדפרישית התם כנ"ל:

4 שם אמר ליה אביי אטו התם ברואין מומין פליגי בקנסא פליגי. ולכאורה יש לתמוה טובא בהא דקאמר ליה אביי לרב יוסף הכי הא רב יוסף לאו משמיה דנפשיה קאמר אלא מפומיה דאשלי רברבי דאמוראי קדמאי ותנאי גופא איירי בה ורבי גופא משמיה דקהלא קדישא אמר דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרוה וא"כ אטו מי פליג אביי אכל הנך תנאי ואמוראי. והנלע"ד בזה דעיקר שקלא וטריא דאביי ורב יוסף היינו דרב יוסף סבר דכיון דרבי גופא אמר משום קהלא קדישא דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרו א"כ מסתמא דאע"ג דר' גופא שהוא ר"י הנשיא אומר לעיל בברייתא דת"ר דרואין מומין אפ"ה בתר דאמר ליה ר"ש ב"מ הרי אמרו אין רואין ודאי קיבלה מיניה מדיהיב רבי דעתיה לאהדורי אטעמיה דרשב"מ ולבתר דשמע מקהלא קדישא דרשב"מ וחביריו בשיטת ר"מ אמרוה א"כ ודאי קיבלה מיניה וכמו שפירש"י דר"ש ור"מ הוי תרי לגבי רבי יהודה. נמצא דכל זה לפי מאי דס"ד דרב יוסף דקושטא דמילתא הכי הוא דר"ש בשיטת ר"מ אמרוה ובהא מהדר ליה אביי שפיר דקושטא דמילתא לאו הכי הוא כיון דר' יוחנן אמר דר"מ ור"י בקנסא פליגי ומתניתין נמי דייקא הכי כדאמר ר"נ ב"י א"כ לפ"ז אית לן למימר איפכא דאדרבה רבי מה"ט גופא לא קיבלה מדרשב"מ מה שאמר הרי אמרו אלא דרשב"מ וחביריו מיטעא קא טעו דאינהו סברי דטעמא דר"מ דראיית בכור מחיים דוקא דין גמור הוא וא"כ לפ"ז ודאי ר"מ ור"ש חדא מילתא היא כדפרישית ור' גופא סבר דלקושטא דמילתא טעמא דר"מ אינה אלא משום קנסא דהא רבי שסידר המשניות קתני בהדיא במילתא דר"מ הואיל ונשחט דהיינו לשון קנס ולא קתני סתמא ר"מ אוסר אלמא דמדינא שרי אפילו לאחר שחיטה והיינו נמי מטעמא דפרישית לעיל דחזקת איסור דבכור נמי לאו חזקה אלימתא היא דאדרבה כיון דשכיחי דמנגחי אהדדי שכיח דנפל ביה מומא כדאיתא בבכורות ומש"ה בכל שעתא דעתיה עלויה כמו שפירש"י לעיל בלישנא קמא אליבא דר"י הנשיא דמה"ט לא מיקרי מוקצה ומה"ט גופא נמי מותר לראות דלא מיחזי כמתקן כן נ"ל נכון בעזה"י ותו לא מידי ודו"ק היטיב ועיין בק"א:

5 במשנה בהמה שמתה וכו' ומעשה ושאלו את ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאה ופירש"י אפילו לתתה לכלבו אסור בי"ט וכו' דרחמנא אחשבה וכו' עכ"ל. וכ"כ רש"י בפסחים בפרק אלו עוברין פסחים ד' מ"ו ע"ש ואע"ג דלכאורה משמע מל' רש"י בפ"ק דפסחים דף ה' ע"ב להיפך במה שפירש שם גבי ש"מ מדר"ע תלת אלא שכבר כתבתי שם בפ"ק ליישב בזה שיטת רש"י לנכון. מיהו נראה דמ"ש רש"י דרחמנא אחשבה לאו אחלה שנטמאת קאי דעיקר קרא לא איירי אלא ביום דשריפתן מן התורה משא"כ בחלה דעיקר שריפתה לא הוי אלא מדרבנן משום דדמיא לקדש אי נמי משום תקלה כמו שפירש"י להדיא בפרק במה מדליקין שבת דף כ"ה וא"כ לפ"ז מה שכתב כאן דאין מבערין חלה בי"ט משום דרחמנא אחשבה היינו משום דגזרינן תרומה וחלה אטו קדשים אלא שהתוס' כתבו שם בפרק במה מדליקין דאפשר דעיקר דין שריפת תרומה וחלה נמי מדאורייתא וע"ש בחידושינו:

6 בתוס' בד"ה ועל החלה שנטמאת וכו' וקשה דהא דאין שורפין וכו' היינו טעמא וכו' לעשות אש ולעסוק בשריפתו וכו' עכ"ל. גם בזה הארכתי בפרק במה מדליקין שבת דף כ"ג ע"ב ודף כ"ד ע"ב בל' התוס' דרש"י נזהר בזה במ"ש דרחמנא אחשבה וכוונתו דרחמנא לאו משום מלאכת הבערה אסרה אלא מגזירת הכתוב דהא ודאי אפילו אם אש מוכן לפניו אפ"ה אסור ואי משום הבערת הקדשים עצמו נמי ליכא לא מיבעיא למאי דקי"ל מלאכה שאצ"ל שרי מדאורייתא אפילו בשבת א"כ הא נמי מלאכה שאצ"ל היא אלא אפילו לר"י דאמר מלאכה שאצ"ל חייב אפ"ה נראה דמודה בכה"ג דפטור משום דמקלקל גמור הוא אי הוי רשאי ליתן לפני כלבו כן נראה לי ליישב שיטת רש"י וע"ש בחידושינו באריכות:

7 בפרש"י בד"ה בבהמת קדשים וכו' אפילו למ"ד פודין בי"ט לא פרקי לה עכ"ל. ולא ידעתי למה הוצרך לכך דהא ודאי הך בהמת קדשים בבכור איירי דהא ר' טרפון לאחר חורבן טובא הוי דלא אשכחן בהמת קדשים אלא בבכור לחוד והכי איתא להדיא בירושלמי א"כ בבכור ודאי לא שייך פדיון כיון דקדושתו מרחם וצ"ע:

8 בגמ' הב"ע במסוכנת וד"ה. פי' דלפ"ז הא דנקיט בהמה דומיא דחלה דקדושה היינו משום דבקדשים מילתא דפסיקא הוא דאפילו במסוכנת אסור משא"כ בבהמת חולין הוי שרי אליבא דר"ש ועיין בזה בס' יש"ש באריכות וגם בס' בעל המאור האריך בזה והקשה על שיטת הרי"ף דפסק כהך אוקימתא דאיירי בבהמת קדשים ובמסוכנת אע"ג דפסק במוקצה בי"ט כר"י והוי כתרתי דסתרן אהדדי ותירץ בזה בעל המאור לפי שיטתו דהא דקי"ל בי"ט כר"י היינו דוקא במוקצה דלא שייך בשבת כגון בקוע עצים או מוקצה מחמת איסור שחיטה או צידה דלא שייך בשבת משא"כ הכא בבהמה שמתה דאיסור מוקצה הוא היינו משום דאתמול לא קיימי לכלבים ודבר זה נוהג בין בשבת ובין בי"ט א"כ לפ"ז לא שייך להחמיר בי"ט יותר מבשבת:

9 מיהו באמת שאין זה מספיק לשיטת הרי"ף דלית ליה האי כללא של בעל המאור כמ"ש הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בריש מכילתין ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי' הרי"ף ולפי גירסתו דלא גרס וד"ה וכדמשמע נמי מל' רש"י בשמעתין דלא גריס לה משום דמוקי לה כר"ש דוקא דאי לר"י אפילו מסוכנת דחולין שרי. אמנם לע"ד יש ליישב שיטת הרי"ף בענין אחר דכיון דעיקר דינא דמתניתין אינו אלא לענין טילטול לחוד דהא בהמת קדשים לא חזי לכלבים אע"כ דלענין טילטול איירי כדקתני לא יזיזנה ממקומה מיהו כיון דעיקר איסור טילטול בזה אינה מחמת איסור אלא משום מיגו דאיתקצאי בה"ש א"כ אפשר דהרי"ף נמי מודה לסברת בעל המאור דאין להחמיר בי"ט יותר מבשבת וכמו שאבאר בק"א בכללי דיני מוקצה די"ט ודו"ק: